תקציר: החוקיות של ריבונות ישראל על שטחי יהודה ושומרון לפי החוק הבינלאומי

קרן שטאל-דן

I. הקדמה

דוח זה בא להדגים כי הדעה הרווחת לפיה ההתנחלויות הישראליות אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי, סותרת את ההבנה הפשוטה וההגיונית ביותר של המסמכים עליהם נשען החוק. המסמכים ההיסטוריים והחוקיים הבסיסיים מעידים על האמת לכל מי שבוחר לקרוא אותם.

מקובל להתחיל את ניתוח החוקיות של ההתנחלויות משנת 1947, עם החלטה 181 של הועידה הכללית באו”ם, “תכנית החלוקה”, או ממלחמת ששת הימים ב-1967. זוהי טעות מובהקת. נקודות פתיחה אלו זונחות את תקופת מלחמת העולם הראשונה, התקופה שבה הקימה הקהילה הבינלאומית את היסודות המודרניים של ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. העדר התחשבות באירועים ובמסמכים ההיסטוריים מתקופה זו מוביל באופן בלתי-נמנע ליישום שגוי של החוק הבינלאומי ולמסקנות שאינן מדויקות.
יתרה מכך, כל נרטיב שנמנע מאירועים היסטוריים וחוקיים אלה של עידן מלחמת העולם הראשונה, למעשה תומך בתפיסה השגויה והעקבית לפיה ישראל המודרנית הוקמה בעקבות רגשות אשם לאחר השואה. בעצם, הצהרת בלפור והמסמכים הרלוונטיים מקורם כשלושה עשורים טרם השואה. מסמכים בינלאומיים אלה בבירור קדמו לשואה והם מכירים בזיקה הרוחנית והפיזית של העם היהודי לארץ ישראל. כל זאת ועוד, נקודת פתיחה שמקורה לאחר מלחמת העולם הראשונה מאפשרת להתעלם מהעובדה ההיסטורית המתועדת לפיה למרות שגורשו והוגלו, נוכחות היהודים נותרה בישראל עוד מימי קדם1. למעשה, מאז 1830 היו היהודים רוב באוכלוסייה בירושלים.

דוח זה מפתח את הניתוח הבא לחוק הבינלאומי:

        (1) מאז הצהרת בלפור ב-1917, הקהילה הבינלאומית תמכה בהשבת היהודים לצורך הקמה מחודשת של ביתם הלאומי בפלסטין. הצהרת בלפור נכללה במנדט הבריטי על פלסטין (“המנדט על פלסטין”, “המנדט הבריטי” או “המנדט”). בית הדין הבינלאומי לצדק הכיר במנדט הבינלאומי כהסכמה בינלאומית עם מעמד מחייב של אמנה.
        (2) הקהילה הבינלאומית התחייבה להקים מדינה יהודית בכל השטח שנשלט על ידי המנדט הבריטי, לרבות יהודה ושומרון. סעיף 6 למנדט מעודד במפורש התיישבות יהודית על אדמה זו – כולל יהודה ושומרון.
        (3) עד היום לא נכנס לתוקף כל הסכם בינלאומי ולא כל אירוע מחייב – לרבות “תכנית החלוקה” של האו”ם ב-1947 – שהמיר את ההתייחסות ליהודה ושומרון כחלק מגבולות המנדט. אף לא אחד מההסכמים הציע חלופה או ויתור ישראלי על ריבונות זו, לרבות החלטה 242 והסכמים עוקבים כהסכמי אוסלו, מפת הדרכים וכו’.
        (4) ההכרה בישראל כמדינה עצמאית הובילה לסיום המנדט הבריטי.
        (5) המנדט, צאצא של חוק הנאמנויות, נועד מאז ומעולם להיות זמני ולהסתיים כאשר המשימה שלו תושלם.
        (6) משימה זו הייתה להקל על מספר מספק של יהודים החוזרים אל מולדתם ההיסטורית בפלסטין כדי ליצור את בית הלאום היהודי, המסוגל לעמוד בפני עצמו.
        (7) עם ההכרה הבינלאומית כי משימה זו הושלמה, הסתיים המנדט ובהתאם לתנאים שנקבעו, היהודים קיבלו ריבונות על כל שטחי ישראל – לרבות יהודה ושומרון.
        (8) יתרה מכך, העובדה שישראל קיבלה ריבונות על יהודה ושומרון עם תום המנדט הבריטי – ולאחר מכן שחררה שטח זה בעקבות מלחמת ששת הימים – מעידה על חוסר הרלוונטיות לישימותde jure) ) דה יורה (משפטית) אמנות ג’נבה והאג ביחס ליהודה ושומרון.

II. קבלה ותמיכה בינלאומית להצהרת בלפור

מסמכים היסטוריים מעידים על נוכחות יהודית מתמשכת בישראל מאז ימי התנ”ך. עם זאת, הכרה בינלאומית מודרנית בזכות היהודית לשוב לישראל החלה עם הצהרת בלפור ב-1917. בהצהרה זו הממשלה הבריטית הודיעה כי היא רואה בחיוב את ביסוסו בפלסטין של בית לאומי לעם היהודי, וכי היא תשקיע את מירב המאמצים ביצירתו. מספר מדינות אישרו את הצהרת בלפור עצמה, אשר נכללה באותה העת באופן בולט במסמכים בינלאומיים מחייבים רבים, לרבות הסכם סוור מ-1920 בין טורקיה לבעלות הברית, אשר נחתם על ידי הסולטן2. החשוב מכל לצורך מעקב אחר החוק הבינלאומי הרלוונטי, הוא שמדינות ההסכמה הגדירו בבירור את הצהרת בלפור כמטרת המנדט הבריטי. באופן ספציפי ב-25 באפריל 1920, בוועידת סן רמו, נציגים של ארבע בעלות הברית של מלחמת העולם הראשונה – בריטניה, צרפת, איטליה ויפן – העניקו את המנדט על פלסטין לבריטניה, כשהם מצהירים כי המנדטורי (הנאמן) יהיה אחראי להבאתה של הצהרת בלפור לכדי מימוש. חשוב להדגיש עוד כי הנשיא וודרו ווילסון אישר את הצהרת בלפור לפני שפורסמה, וכי ממשלות צרפת ואיטליה הביעו בה תמיכה פומבית. באופן דומה הנשיא טרומן ביטא את אישור הצהרת בלפור והסביר כי “זוהי שמירה על עקרון ההגדרה העצמית של הנשיא לשעבר וודרו ווילסון”.

III. יצירת מערכת המנדט

הכרחי להבין את ההיסטוריה ואת הפונקציה של מערכת המנדט. בעלות הברית מצאו עצמן בשליטה, בין היתר, על השטחים שהיו בעבר בבעלות גרמנית ועות’מנית בסוף מלחמת העולם הראשונה. חלק מכוחות הברית רצו לספח אדמה זו. אחרים, לעומת זאת, רצו לספק לתושבים הגדרה עצמית. מערכת המנדט הייתה פשרה חדשנית בין שתי פילוסופיות אלו. אמנת חבר הלאומים, אשר יצרה את מערכת המנדט, מהווה הקדמה לחוזה ורסאי ולהסכמי שלום אחרים לאחר מלחמת העולם הראשונה. סעיף 22 מגדיר את מערכת המנדט כ”עקרון האפוטרופסות על אוכלוסיות בלתי מפותחות”.

תחת הפיקוח של חבר הלאומים האומות הנאורות אמורות לשמש באופן זמני כאפוטרופוסיות על האנשים הפחות מפותחים, עד שאלה יוכלו להסתגל ל-“תנאים המאומצים של העולם המודרני” ולעמוד ברשות עצמם. מערכת המנדט נתפסה כמוסד קיצוני למדי באותה העת מפני ש”מערכת נאמנות” זו עוצבה כדי להגביר תהליכים של דה-קולוניאליזציה ולקדם הגדרה עצמית באזור.

מסיבה זו נשמע אירוני לומר שמערכת המנדט, אשר הוצגה ככלי שמשפיע על הגדרה עצמית, מותקפת כיום לא פעם בשל היותה כלי קולוניאליסטי. יש לציין כי אלה הטוענים נגד הלגיטימיות של המנדט הבריטי צריכים להטיל בספק גם את הלגיטימיות של ירדן, סוריה, לבנון ועירק, שכולן נוצרו על בסיס מערכת מנדט זהה. אכן, המזרח התיכון המודרני כולו מורכב מאומות אשר נוצרו תחת מערכת של שטחי חסות, בעיקר צרפתיים ובריטיים, גבולות ששורטטו מחדש וקולוניות. יתרה מכך, עיקרון הדין האינטרטמפורלי (Intertemporal Law) מחייב כי פעולות יאמדו מנקודת המבט והמנהגים של החוק הבינלאומי. על פי סטנדרטים אלה, מערכת המנדט הייתה פרוגרסיבית ונאורה בשאיפתה להשיג אוטונומיה על השטחים. פרשנים מאותה העת, בהם D. Campbell Lee, ב-1921, היללו את מערכת המנדט בהיותה “אמנה של חופש” והרגישו “גאווה מיוחדת” מכך שבריטניה תיישם בנאמנות את עקרונות האמון ותגשים את “האמון הקדוש שנתנו בהם”.

על אף שמערכות מנדט באופן כללי ניסו לקדם את האוטונומיה של האוכלוסיות השוכנות בשטחים שהושגו, המנדט על פלסטין היה ייחודי. מנדט זה נועד כדי לפתח את ההגדרה העצמית של היהודים, שלא היו רוב בפלסטין בעת יצירת המנדט. המנדט הפלסטיני זיהה בבירור את “הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלסטין ואת היסודות לביסוס מחדש של ביתם הלאומי במדינה זו”. אם כן, הקהילה הבינלאומית הכירה במעמד הייחודי של אוכלוסייה טבעית זו החוזרת אל האדמה שממנה הוגלתה. מספר תנאים במנדט משקפים בפירוש את המטרה שהיא יצירת רוב יהודי במקום שזוהה כביתו הלאומי של העם היהודי.

בקצרה, חבר הלאומים והקהילה הבינלאומית ראו בעם היהודי כאומה שהוגלתה ממקומה וראויה לתמיכה בינלאומית כדי לשוב למולדתה בשטח שממנו גורשה. ועידת פיל (The Peel Commission)אישרה את ההוגנות הטמונה במתן הגדרה עצמית לעם היהודי כפי ש”לכל האנשים המתורבתים יש מולדת במקום כלשהו, בו הם רוב מוחלט, מדינה שהם יכולים להתייחס אליה כאל שלהם, מדינה שנתנה לאלה מהם שחיים כמיעוט במדינות אחרות בסיס שווה יותר… [עבור היהודים] אדמה זו יכולה להיות רק פלסטין”

ראוי לציין כי מערכת המנדט מתייחסת להגדרה העצמית של הערבים במזרח התיכון כולו עם פלסטין כשטח העות’מני היחיד שבו הקהילה הבינלאומית החליטה לא להכיר כשטח עם אוטונומיה פוליטית ערבית. יתרה מכך, לעיתים קרובות משמיטים מהנרטיב את העובדה כי המנדט הבריטי כלל במקור גם את כל אזור ירדן כמיועד ליהודים, כאשר האחרון הושמט מהשטח היהודי ב-1922. אם כן, השטח שהוגדר במקור במנדט הפלסטיני כבר חולק פעם אחת כדי לאפשר הגדרה עצמית ערבית גדולה אפילו יותר. עובדה היסטורית זו, שלרוב מתעלמים ממנה, מבהירה במידה רבה עוד יותר כי הגרסה המתוקנת של המנדט מנתה את כל השטח הנותר ממערב לנהר הירדן כבית היהודי הלאומי – הכולל את יהודה ושומרון.

IV. תורת המשפט של מערכת המנדט – מנדט בינלאומי כ”נאמנות”

בעוד אופיו המשפטי של המנדט היה נושא מתמשך לדיון חוקי, הקונצנזוס החוקי בעיקרו מגדיר את ייסוד המנדט הבינלאומי כדומה לנאמנות ומבוסס על מעין אפוטרופסות. הקבלה זו נשענת על שלוש נקודות עיקריות:

ראשית, סעיף 22 מגדיר את מערכת המנדט כ”נאמנות קדושה של ציוויליזציה” ומציין כי “הערבויות לביצועים של נאמנות זו צריכות להיכלל באמנה זו”. שנית, השטחים המנדטוריים המיועדים מעולם לא נחשבו תחת בעלות האפוטרופוס המנדטורי או חלק מהמדינה המנדטורית. אלא, הכוח המנדטורי העניק את הסמכות לפעול אך ורק במסגרת המנדט, בשם הקהילה הבינלאומית ובאופן שווה ערך לאפוטרופסות על קטין, כאשר הוא מעוצב מהיסוד ככלי זמני שיסתיים כאשר הקטין יגיע לגיל הבגרות. אם כן, האוכלוסיות המיועדות של המנדט מושוות למוטבים של נאמנות. שלישית, משפטנים התייחסו לריבונות של השטח המנדטורי כאל נכס הנאמנות(res) – כלומר, הריבונות הושהתה עד שהמוטבים יוכיחו יכולת “לעמוד ברשות עצמם”.

אם כן, מערכת המנדט הציגה קונספט משתנה של ריבונות. הכוח המנדטורי, כמו נאמן, “משיג אפוטרופסות על אנשים, ולא בעלות או שליטה על שטח; והריבונות מושהית או נעצרת תחת הנאמנות” לטובתה הסופית של האוכלוסייה תחת המנדט. לאחר השגת מטרתו של המנדט – כלומר, כאשר נקבע כי האנשים מסוגלים לשלוט בעצמם – המנדט מסתיים, נקודה שבה הריבונות, אשר הושהתה או הוחזקה אצל הנאמן, מועברת למדינה העצמאית החדשה. השלמת המנדט הבינלאומי מובילה להענקת הריבונות לממשלה של המוטבים המיועדים.

ראוי לציין כי המחויבות לייסד את הבית הלאומי היהודי בפלסטין הייתה חלק מהסכם בינלאומי מחייב. חמישים ואחת מדינות, שהרכיבו את חבר הלאומים ב-1922, אשרו פה אחד את שפת המנדט בהסכם ורסאי ובהסכמי שלום בינלאומיים אחרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפי סעיף 20 באמנת חבר הלאומים, כל האומות “מתחייבות כי לא ייכנסו בעתיד לכל התקשרות שאינה עקבית עם התנאים [של ועידה זו]” ואם חברה כלשהי “לקחה על עצמה התחייבויות שאינן עקביות עם תנאי ועידה זו, זוהי חובתה של חברה זו לנקוט בצעדים המידיים להשתחרר ממחויבויות אלו”.

כתוצאה מכך ניתן לומר כי כל האומות החברות הצביעו ואימצו את המנדט על פלסטין ב-1922 והתחייבו לתמוך ביצירת הבית הלאומי היהודי בשטח כולו, לרבות יהודה ושומרון. בנוסף, בשני מקרים נפרדים, ממשלת ארה”ב תמכה באופן רשמי במטרת המנדט להקים מולדת ליהודים בפלסטין, על אף העובדה שאמריקה מעולם לא הפכה לחברה בחבר הלאומים.

לפיכך, המנדט נוצר כאמנה בינלאומית מחייבת – המחייב את כל החברות בחבר הלאומים וכן, בהסכמה, את ארה”ב – להאיץ את כינונה של מולדת העם היהודי על פני השטח כולו ממערב לנהר הירדן. אם כן, לפי תנאי המנדט – ובהתאם לקונספט החוקי של נאמנות כפי שהיא משתקפת בסעיף 22 לוועידה – העם היהודי מיועד לקבל ריבונות על כל פלסטין המנדטורית כאשר ניתן יהיה לקבוע שהם מסוגלים “לעמוד ברשות עצמם”.

V. היעדר התוקף החוקי מאחורי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם (“תכנית החלוקה”)

חבר הלאומים הפסיק להתקיים כישות משפטית ב-20 באפריל, 1946. חבר הלאומים העביר כמעט את כל תפקידיו כמוסד בינלאומי לאומות המאוחדות (האו”ם) שהוקם ב-24 באוקטובר, 1945. באופן מכריע כפי שקבע בית הדין הבינלאומי לצדק, המנדטים שרדו ולא הסתיימו עם היעלמותו של חבר הלאומים. המנדט על פלסטין יצר מעמד בינלאומי, “זכות קניינית תקפה” (valid in rem), בעלת תוקף כנגד כל העולם, המגדירה את גבולות שטח המנדט של הבית הלאומי של העם היהודי, תוך הבטחת זכויותיה של האוכלוסייה הלא-יהודית באופן ספציפי כמיעוט מוגן בתוך המדינה היהודית. מעמד זה וזכויות אלו שרדו לאחר סופו של חבר הלאומים.

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת הכללית של האו”ם החלטה 181, אשר הציעה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את פלסטין לשתי מדינות – אחת יהודית ואחת ערבית. היהודים קיבלו תכנית זו והערבים לא. במקום זאת הם פתחו במלחמה. בנוסף, על אף שהחלטה 181 דרשה ממועצת הביטחון להוציא את התכנית לפועל, מועצת הביטחון מעולם לא עשתה זאת. כתוצאה מכך, ללא הסכם וללא כל יישום שלה, החלטה 181 מעולם לא הכתה שורשים ולפיכך לא יכלה להשפיע על הגבולות שנקבעו במנדט.

חרף העובדה כי החלטה 181 בטלה ומבוטלת, ישויות מסוימות ממשיכות לקדם הצעה זו כתכנית חלוקה תקפה ומוכרת. פרשנות זו שגויה בכמה רמות. ראשית, סעיפים 10 ו-14 באמנה של האו”ם מצביעים במפורש על כך שהעצרת הכללית יכולה לכל היותר לקבוע המלצות בלבד שאינן מחייבות. שנית, כפי ששם ההמלצה משקף (“תכנית חלוקה עם איחוד כלכלי”) החלוקה מהווה רק חלק אחד מתוך החלטה ארוכה, מפורטת ומסועפת, אשר מבוססת על שיתוף פעולה כלכלי נרחב ועל דו-קיום ושלום. שלישית, קבלתם של היהודים את החלטה 181 ב-1947 הייתה באותה העת הסכם שהניח שיתוף פעולה ערבי עם כל ההחלטה. לפיכך מגוחך לטעון כי נתח החלוקה בהחלטה עודנו על השולחן גם היום, כאשר הקבלה היהודית ב-1947 נתפסת כהסכמה נמשכת עד היום. כל מסקנה מהסוג הזה מנוגדת לחוקי ההיגיון ולכל עקרון בסיסי בחוק הכללי והבינלאומי. כמסמך ריק ולא-מחייב, החלטה 181 נכשלה בניסיונה להחליף את מעמדו החוקי של שטח מנדטורי כלשהו ואין לה כל תוקף משפטי.

VI. תוצאתו של סיום המנדט הייתה ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון

5 במאי פרשה בריטניה מתפקידה כמחזיקת המנדט. יש לציין שמנדט אינו מסתיים רק מפני שהגורם המנדטורי החליט לוותר על סמכויותיו טרם שהושגה מטרת המנדט, וגורם זה אינו יכול להשפיע על קיומן או על מהותן של זכויות שכבר נוצרו. יתרה מכך, לעולם אין לגורם המנדטורי סמכות להחליט על סיום המנדט או על שינוי חד-צדדי של תנאיו, באותה מידה שלנאמן שמונה כדי לנהל אפוטרופסות כלשהי בתחום הנכסים או הרכוש לא תהא כל סמכות להשפיע על זכויותיהם החוקיות של המוטבים.

בחצות ה-15 במאי, 1948 הכריזה מדינת ישראל על עצמאותה – ומיד פלשו אליה חמשת צבאות ערב. באמצע אותה מלחמה השתלטה ירדן על יהודה ושומרון. הלחימה הסתיימה עם חתימתם של מספר הסכמי שביתת נשק, שכל אחד מהם כלל תנאים חתומים מפורשים בנוגע לכך שלא יהיו כל השלכות בינלאומיות או מסקנות פוליטיות שקווי שביתת נשק אלו יוכלו לשמש עדות בעניינן. קווי שביתת הנשק האלה ידועים כ”קו הירוק”3 בהמשך סיפחה ירדן את יהודה ושומרון, אך רק בריטניה ופקיסטן הכירו בחוקיות הסיפוח הזה

על פי העיקרון המוכר-היטב של ex injuria jus non oritur – פעולות לא חוקיות אינן יכולות ליצור חוקים או להפיק זכויות חוקיות – הסיפוח של יהודה ושומרון מצד ירדן לא השפיע על ריבונות הטריטוריה הזו. כתוצאה מכך, לא הייתה לא לסיפוח הלא-חוקי של יהודה ושומרון מצד ירדן ולא להסכמי שביתת הנשק כל השפעה על הסטטוס החוקי של הטריטוריה המנדטורית ממערב לנהר הירדן.

יתרה מכך, ההכרה הבינלאומית בהכרזת העצמאות של ישראל שינתה את הסטטוס החוקי של הטריטוריה המנדטורית. הכרה זו היא שסיימה את המנדט והעניקה לעם היהודי את הריבונות שעד אז הייתה “תלויה ועומדת”. מטרתו של המנדט על פלשתינה הוגשמה כאשר לאוכלוסיה היהודית היה רוב – או לפחות כאשר היא הייתה גדולה מספיק כדי שהעולם יכיר ביכולתה להקים מדינה שתוכל “לעמוד על שתי רגליה”. כפי שציין Campbell Lee בשנת 1921, “ריבונותו של אזור מנדטורי שרויה במצב המתנה טרם יצירתה של מדינה חדשה, טרם הגיע השלב שבו מסוגל העם לעמוד על שתי רגליו”. ברגע שזה קרה, השיג העם היהודי את מטרת המנדט-הנאמנות – ריבונות – בכל הטריטוריה שממערב לנהר הירדן, כאשר הגבול המנדטורי הוא שמהווה את הגבול החוקי היחיד שהעולם הכיר בו.

אי לכך, המנדט הבריטי הסתיים – והעם היהודי זכה בריבונות על פלשתינה על פי התנאים שהכתיב המנדט – ברגע שמדינת ישראל זכתה להכרה בינלאומית כמדינה עצמאית. הכרה זו תועדה ב-11 במאי, 1949, עת החליטו האומות המאוחדות ש”ישראל היא מדינה השואפת לשלום” והצביעו כחברה מלאה.

לא ניתן להתעלם מהמסקנה שהריבונות היהודית נכנסה לתוקף במסגרת הגבולות המנדטוריים כאשר בוחנים את החוקים הבינלאומיים הרלוונטיים ומנתחים את תורת המשפט ואת התקדימים המשפטיים של אותה תקופה, המתועדים והמתוארים ביתר פירוט בדוח המלא. הריבונות היהודית על יהודה ושומרון מהווה גם את יישומו הלוגי של עיקרון ה- utipossidetis juris, עיקרון מהותי בחוק הבינלאומי “המגדיר גבולות של מדינות חדשות על בסיס הגבולות האדמיניסטרטיביים הקודמים שלהן”.

VII. אי היכולת להחיל את אמנת האג ואת אמנת ז’נבה

ב-5 ביוני, 1967 פתחה ישראל במלחמת הגנה עצמית נגד הצבא המצרי, היא מלחמת ששת הימים. באמצע אותה מלחמה שחרר צה”ל את יהודה ושומרון משלטונה הלא חוקי של ירדן. מכיוון שישראל הכירה באופיו הרגיש והפוליטי של ניהול הטריטוריות האלו – ותוך ציפייה אמיתית להסכם שלום אפשרי קרוב – היא נמנעה מלהחיל את ריבונותה החוקית על יהודה ושומרון. במקום זאת בחרה ממשלת ישראל להחיל דה פקטו (באופן מעשי) את “התנאים ההומניטריים” של האמנות הבינלאומיות שנועדו למצב של “כיבוש צבאי של טריטוריה זרה” – אמנת האג משנת 1907 ואמנת ז’נבה הרביעית משנת 1949. יתרה מכך, על פי סעיף 43 של “תקנות האג”, בחרה הממשלה להשאיר על כנו את רוב המשפט האזרחי שחל שם באותה תקופה (ושהיה בעיקרו עותמאני וירדני).

יש להדגיש שהיישום דה פקטו מצד ישראל של הכללים האלה אין בו כדי הסכמה לכך שהם יחולו גם דה יורה (משפטית) ואין הוא מהווה ויתור בכל רמה שהיא. יתרה מכך, הטיעון שהתקנות האלו חלות דה יורה אינו תקף. ישראל קיבלה זכויות ריבוניות על שטחים אלה עם סיומו של המנדט הבריטי. אי לכך, טעות היא לכנות את נוכחות ישראל בהם “כיבוש צבאי”. כמו כן, אין בעובדה שישראל בחרה עד כה להחיל את ריבונותה רק באזורים מסוימים של יהודה ושומרון כדי לציין שישראל ויתרה או איבדה את זכותה הלגיטימית להחיל את ריבונותה על כל הטריטוריה הכלולה בגבולותיה החוקיים.

VIII. סיכום – המנדט: בסיס לריבונות תחת החוק הבינלאומי

המנדט הבריטי על פלסטין הסתיים לפני למעלה משישים שנה. עם סיומו הוענקה הריבונות למדינה היהודית. אם כן, מסמך יסודי זה – עליו הייתה הסכמה מצד כוחות הברית ב-1922 – ביסס את המעמד המשפטי המודרני של יהודה ושומרון, והוא מכריע גם היום. למעשה, מטרת המנדט יושמה והושגה באופן מלא. ישראל הפכה למולדת היהודית, זכויות אזרחיות ודתיות של מיעוט לא-יהודי מוגנות, והגישה למקומות הקדושים בירושלים מתאפשרת לכל הדתות.

אמנה בינלאומית שמורכבת מהסכם בינלאומי מחייב “בפועל ועל פי החוק” ייעד את פלסטין כבית הלאומי של העם היהודי, והכיר בשטח של “פלסטין” ככולל את אזור יהודה ושומרון. שום הסכם, מסמך או החלטה לא המירו מציאות זו. כל דיון יכול להישען על הידע לפיו ישראל שומרת על ריבונות חוקית ביהודה ושומרון ולפיכך נוכחות יהודית וקהילות יהודיות באזור הן חוקיות על פי החוק הבינלאומי.

1. היהודים ראו בישראל כביתם לכל אורך תקופת גלותם, והיא מרכזית בתפילות ובטקסים שלהם, המבטאים את הקשר שלהם ואת השאיפה לחזור: “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה…” (מזמור 126 המצוטט לאחר ארוחות בכל שבת וחג). החזרה לישראל ולירושלים נותרה מרכזית בתפילה היהודית, בברכות, בפיוטים, בשירים ובכמיהה במשך הגלות.

2. בהסכם סוור הטורקים ויתרו על בעלותם על רוב השטחים שהיו שייכים בעבר לאימפריה העות’מנית – לרבות פלסטין – לטובת חבר הלאומים. ההסכם לא אושר באופן רשמי בעקבות נפילתו של הסולטן העות’מני במהלך ההפיכה שהונהגה על ידי כמאל אטאטורק. אטאטורק נשא ונתן את הסכם לוזאן ב-1923, אשר נחתם ואושר.

3. לקווי ההפרדה או שביתת הנשק האלו, ששורטטו בדיו ירוקה, עדיין יש השלכות עמוקות, למרות זאת שאין כל בסיס רציונלי או חוקי לחשיבותם זו או לסטטוס שלהם כגבול פוליטי.

Leave a Reply